היה לך טוב או היה לך רע/ יעל נאמן

בשנת 2000 נחשון גולץ מקבוצת רקפות שבקיבוץ רוחמה, התראיין לעיתון הארץ ואמר "אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אמא ואבא....אין לי מושג מה זאת משפחה . מה זאת אהבה.....עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד"יעל נאמן כותבת במילותיה שלה: "חיינו יחד בהווה נצחי, ללא אחים קטנים וגדולים. המבוגרים היו גוש מרוחק. אנחנו בתוך עצמנו, משתקפים אחד בשני כל השנים"ספרה של יעל נאמן יוצא לאור בשנת 2024 24 שנים לאחר הכתבה של נחשון גולץ, מספר חודשים לאחר המתקפה האכזרית של ה 7 באוקטובר ובתוך שנה של מלחמה שעדין לא רואים את סופה.  זהו לא ספר מלחמה. אבל זה כן ספר על הלינה המשותפת בקיבוצים. כך שמכנה משותף של אורח החיים הקיבוצי , של הלך רוח , קיים גם קיים. המילים של נחשון גולץ מהדהדים ומובאים כלשונם לאורך הספר. אין ספק שהכתבה ההיא עוררה מחשבות תהיות ורצון עז לדבר על זה. הספר הזה הוא סוג של ממואר על החיים הפרטים של המחברת, היא מתארת את חייה כילדה בלינה המשותפת. "הווה ניצחי" היא קוראת לשנים הללו. זה לא מאוד רע לחיות בתוך הווה. לחיות את הרגע. את הכאן ועכשיו. אבל לחיות הווה שאין בו קבוצות נוספות שאין בו עוד מקומות נוספים שאין בו אפשרות השוואה לצורות חיים שונות או לימוד של החיים עצמם. זה כבר עלול להיות פחות טוב. אנו מלינים ללא  הרף על העדר של לימודי ליבה באוכלוסיות שונות בארץ. ילדי הקיבוצים למדו בהחלט לימודי ליבה: אנגלית וחשבון וספרות. אבל כנראה שהיה להם מחסור גדול בהתנהלות יומיומית. הם לא ידעו איך לקנות כרטיס לאוטובוס, מה המשמעות של כסף, איך מתנהלים בחנויות. נחשון גולץ מספר שהוא הגיע למצב שהוא סבל מחרפת רעב כשהוא עזב את הקיבוץ.  הוא לא הבין את הקשר בין עבודה כסף ואוכל. בקיבוץ לא היה דבר כזה שאין אוכל. תמיד היה אוכל.  תמיד היה חדר אוכל. אחד הפרקים המרגשים במיוחד בספר הוא המכתב שהחבר הראשון של המחברת  כותב לה. זהו מכתב מרגש מכל בחינה שהיא, שנותן לנו הצצה נדירה להלך רוח של נער בוגר. אנו קולטים את הרגישויות שלו. את המבט העמוק שלו על אותו הווה נצחי של אותם ילדי קיבוץ. אולי הם לא הכירו את החיים עצמם אך הם בהחלט יכלו לראות עוולות, ויכלו להבין מה טוב ומה רע. הלינה הקיבוצית עברה מן העולם כבר לפני הרבה מאוד שנים. זה קרה בהדרגה. בקיבוצים מסוימים זה נפסק כבר בסוף שנות השישים ובאמצע שנות השבעים, באחרים זה קרה מאוחר יותר. אין כמעט ספק שהלינה המשותפת בבתי הילדים היא תמונת ראי להלך הרוח שהיה באותם הימים באותם הקיבוצים. האנשים האלו הקימו מדינה, לא היה להם זמן להתעסק גם בלגדל ילדים. כולנו מכירים את הילדים שגדלו עם מטפלות פיליפיניות בזמן שההורים שלהם יצרו לעצמם קריירה וצברו יוקרה ותארים והרבה מאוד כסף. מה עדיף בית ילדים בקיבוץ בו אתה אחד מרבים? או מטפלת פיליפינית פרטית משלך? מהי מטרה חשובה יותר?  שגשוג הקיבוץ? הקמת מדינה? או שגשוג של אנשים יחידים? כתיבתה של נאמן נוגעת בנושא המאוד רגיש הזה של הלינה המשותפת. זהו נושא שבשנים האחרונות השתיקה שאפפה אותו התמוססה. אם פעם אי אפשר היה לדבר על זה. אם נחשון גולץ, הקים עליו קיבוץ שלם, וגרם להוריו תחושת בושה וסבל. הרי שהיום כבר מותר להגיד הכל. ממילא כולם כותבים הכל ואומרים הכל. הלינה המשותפת, המפגש הקצר עם ההורים, המקלחות המשותפות, ההשגחה של מטפלת אחת בלילות. כל הדברים האלו אינם עוד. כנראה שהיו כאלו ששרדו את זה טוב יותר מאחרים. עצם זה שאדם צריך לשרוד את הילדות שלו זה לא כל כך טוב. אין ספק שגם בעיר, בדירות עם הורים, היו הרבה מאוד שנאלצו לשרוד את הילדות שלהם. בל נשכח את הסופרת הדנית המעולה טוֹבֶה דיטלֶבסֵן שאומרת "הילדות ארוכה וצרה כמו ארון מתים".  ילדות היא משהו שכולנו נאלצנו לעבור לחלקנו היה טוב ולחלקנו היה רע.  זהו ממואר מעניין שבתוכו כמה חלקים מרגשים עד מאוד וכתובים נפלא.

מו"ל: אחוזת בית   עורכת: דנה אולמרט   93 ע' מודפסים.